השנה החולפת הייתה קשה שלא לומר בלתי נסבלת בלעדייך. הלב נצבט בכל ערב חג, יום הולדת ובסתם רגעי אושר קטנים שכבר לא נוכל לחלוק איתך. למרות זאת, הקושי הגדול הוא דווקא ביומיום. את הנוכחות המשמעותית והעוצמתית שלך בחיים שלנו, החליף חלל שאנחנו מתקשים למלא. אין יום שבו אני לא מתפלל לאלוהים לעוד שיחת טלפון, עוד כמה דקות יחד, עוד חיבוק אחד.

אומרים שהזמן מרפא את הפצעים אבל שנינו יודעים אמא, שהפצע לא רק מסרב להגליד אלא עם הזמן גם צורב יותר ויותר. ברגעים אחרי שהשעון המעורר מצלצל בבוקר ובלילה כשהשינה נודדת אני מנסה לעצום חזק את העיניים ומקווה להתעורר מהסיוט הזה כשאפקח אותן. אני כל כך מתגעגע אלייך אמא והאמת היא שלפעמים אני לא בטוח איך אוכל להמשיך לחיות עם האובדן הזה שלך.

וביום שישי, בשעת בין השמשות כשאני מצליח להירדם לכמה שעות, את לפתע חוזרת אליי אמא. מבעד לדלת חדר השינה, שומע אותך מסתובבת בין כותלי דירתי, שבעבר הייתה גם דירתך, קוראת לג'יימי ואני אפילו מצליח לראות את דמותך בלהבת נר הזיכרון שאני מדליק לכבודך בכל שבוע.

מדי פעם אני תוהה האם את עדיין איתי, האם את רואה שכל מה שאני עושה וממשיך לעשות בחיי הוא קודם כל בשבילך. עם סיום התואר השני, ההופעות שלי בטלוויזיה, עבודה חדשה שהתחלתי לאחרונה, אני מוצא את עצמי מרים את הטלפון להתקשר אלייך כדי שתתגאי בי ובמקום זה רץ הביתה לטמון את ראשי בכר.

רבים באו לנחם לאחר לכתך אמא, אבל עם הזמן כל אחד חוזר לחייו ואנחנו נותרנו יתומים להתמודד עם האבל הבלתי נתפס הזה. מנסים לחייך, להרים את הראש שלנו, אבל יש פעמים שזה פשוט לא מצליח לנו. מאותו בוקר מקולל, מאותה ריצה ממנה לא חזרת, החיים פשוט לא חזרו למסלולם.

גם מאיה ושחר, הנכדים שלך שכל כך אהבת וחיבקת מתגעגעים ומצביעים על התמונה שלך וקוראים "סבתא!". גם הם כמונו, תוהים לאן נעלמת. היום יש לך גם נכד חדש בשם עמרי, שלעולם לא יזכה להכיר את סבתא מירה.

ובכל זאת, ולמרות הכל, אנחנו ממשיכים לחיות. משתדלים למלא את החלל הזה שהותרת אחרייך בהרבה תשומת לב ואהבה אחד לשניה, לחגוג יחד את רגעי האושר והעצב ופשוט להיות משפחה. אני זוכר שתמיד אמרת לי ש"לא משנה כמה אתה כועס על האחים שלך, הם הדבר הכי חשוב בחיים שלך". אני חושב שהיום כולנו מבינים כמה צדקת.

שנת האבל מסתיימת היום אך מי יכול להפסיק ולהתאבל, ובכלל איך אפשר לחיות בלי אמא? בכל פעם שאני הולך ברחוב ושומע במקרה ילד קורא לאמא שלו, אני מסתובב לחפש אותך והרבה פעמים נדמה לי שעוד רגע, כן ממש עוד רגע אחת את תעלי במדרגות, תיכנסי בדלת ותתבדחי כהרגלך.

עכשיו אמא יש לך כבר אתר זיכרון, וכולם קוראים, מדברים בשבחך, מתגעגעים ומתגאים באמא שלנו, מירה ברטלה, מי שלמרות הכל גידלה בגפה חמישה ילדים לתפארת והמשיכה לחיות. תמיד התגאיתי בך אמא, אבל היום מוצא את עצמי מספר לכל מי שרק רוצה לשמוע, איזו אמא מיוחדת הייתה לי. וכמה גדול הקושי לדבר עלייך בזמן עבר, כמי שכבר לא נמצאת עימנו. עבור רבים מאיתנו היית ועודך הסמל לחיים, מי שקרעה את החיים האלה עד רגעיה האחרונים. עכשיו רק רוצים לא לשכוח ולו לרגע, את המבט, מגע ידייך, את הצחוק ובכלל.

בספר ישעיהו נכתב: "בדמי ימיי אלכה", ובכן אמא, בהחלט הלכת בדמי ימייך. היו יכולות להיות לנו עוד כמה שנים של חסד ביחד. אולם, יש אומרים שכוונת הפסוק היא דווקא לתקופה של שקט, ואני רק יכול לקוות שרגע לפני שיצאת מהעולם הזה בקול רעש גדול, הרגשת שאת נמצאת בזמן המנוחה של חייך.

והנה הגיע שוב אותו רגע להיפרד. אנחנו מבטיחים אמא להמשיך להיות ביחד ולגרום לך להתגאות בנו יום אחרי יום. לאהוב אחד את השניה, לחייך, לחבק, לחיות ופשוט "לראות את יפי העולם כפי שהוא", כמו שכתבת בשירך, על העיוורון.

אנחנו מתגעגעים אלייך אמא, ולעולם לא נפסיק להתגעגע.