אמה נמלטה מציפורניי הנאצים מספר שנים לפני כיבוש פולין ואת שנות ילדותיה בילתה בשיכון עולים בעיר גבעתיים ללא משפחה מורחבת מאחר שרוב בני משפחתם של הוריה נספו בשואה. למעשה, בכל השכונה בה גדלה היו ילדים יחידים להורים ניצולי השואה. כבר בגיל 5, נפטר אביה. "ישבתי בחדר המדרגות וחיכיתי לאמא", סיפרה בראיון למוסף "סגנון" של "מעריב" בחודש דצמבר 2002. "היא עברה לידי ואמרה: 'אבא מת, לא נורא, זה בסדר, כלום לא קרה'. המשפט הלקוני הזה היה כל מה שהיא אמרה על המוות שלו. אז למדתי שלא מדברים על רגשות, משתיקים אותם. כל פרק הילדות והנעורים שלי היה שיממון אחד גדול ובדידות מעיקה. הייתי חוזרת מבית הספר לארבע קירות. לא היו לי חברות. אמא עבודה מהבוקר עד הערב בחנות מכולת בגבעתיים. התביישתי בה, כי כולם חשבו שהיא סבתא שלי. לטיולים, לתנועות נוער, לא הלכתי כי לא היה לי כסף".

בגיל 12 נשלחה מירה לקיבוץ בית השיטה למשפחה אומנת. בשנים האלה כמעט שלא נפגשה עם אמה הביולוגית וגם בקיבוץ הרגישה חריגה, כילדת חוץ. מאחר שהייתה בת יחידה לאלמנה, בחרה שלא להתגייס לצה"ל בגיל 18 ונרשמה ללימודי כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. בתקופה הזו הכירה את הנס ברטלה; ההיכרות הראשונית נעשתה בזמן שמירה מלצרה במלון "הילטון" בתל-אביב במקביל ללימודים. הנס רק הגיע לארץ והתקבל לעבודה במלון כשף-קונדיטור. היא הייתה בת 21 והוא בן 24 והיא זאת שנקטה את היוזמה והזמינה אותו לצאת איתה לדייט. 

משפחה שכזאת

כשהזוג הבינו שזה הולך לכיוון החתונה, הנס רצה להתגייר וזה לקח לו שנתיים. למעשה, הוא היה מהגרמנים הבודדים שהרבנות הסכימה לגייר. אמה של מירה התנגדה בתחילה שכן מדובר היה בבן לקצין נאצי מוצהר. לכן, לאורך השנים היה למירה קטע בלתי פתור עם השואה שנסתיים בגירושים. "בכל פעם שביקרתי עם הנס בכפר הולדתו, הרגשתי צורך להוכיח, הנה תראו, לא חיסלתם אותנו", הוסיפה בראיון. "פעם הגיס שלו שאל אותי איך אני יודעת גרמנית וסיפרתי לו שאמא דיברה יידיש וזה דומה. הוא אמר 'שמעתי את השפה הזו במלחמה', ומפליטת הפה הזו הבנתי איפה הוא היה. נתתי לו להרגיש שאני מזלזלת בו. לכל המשפחה של הנס שידרתי 'תתאמצו להתנצל, ואני אמשיך להיות גאה עם הנשק הסודי שלי, הבן שלכם'".

לבסוף התרצתה אמה של מירה (במיוחד לאחר גיוסו של הנס למלחמת יום הכיפורים, 1973). לאחר חתונתם נולד בנה הבכור יניב (1972) וכשנה לאחר מכן ניצן  (1973), מרב (1976), אביב (1980) ובת הזקונים, מיכל (1983). 

הגירושים והמשבר הכלכלי

עד תחילת שנות ה-90 חיה מירה את האידיליה המשפחתית; וילה בעיר יהוד (בה הקימה את משפחתה וגידלה את ילדיה יחד עם הנס), שמאחוריה רעיון רומנטי - לבנות בית ארצישראלי עם המון אור, נוף שנכנס לבית מכל פתח, גלריות, מרפסות, ריהוט מיובא מצרפת. לימים העידה שמדובר היה ב"קשקוש, מגדל בבל של אורח חיים ראוותני וריק מתכנים ואמיתות. היה שלב שנכנסתי לתרדמת". בעיקר מאחר שבאותן השנים הודה בעלה שהיה לו רומן שנגמר, ושבוע אחרי ביום שישי חורפי, הוא איחר לחזור הביתה. מירה, נסעה למפעל העוגות שלהם ביהוד, ומצאה את בעלה עם ילדה בת 17 שעובדת אצלו. מדובר היה בחוויה מטלטלת במיוחד, שכן היא למדה עם בנה הבכור באותה השכבה בבית הספר התיכון. בשנים שלאחר מכן היו מריבות בין הנס לילדים על הבושה. לאחר מכן הוא ניתק את הקשר ובנה משפחה חדשה. מאז ועד יום מותה שימשה מירה כאם למופת לחמשת ילדיה.

החלום המתוק התנפץ עם הגילוי על הבגידה, ולאחריו שנים קשות בצל פשיטת הרגל של העסק המשותף של מירה ובעלה לשעבר. את ענני הקצפת החליפו נושים, עיקולים ומלחמות בבתי משפט. בשלהי שנות ה-40 לחייה עם חמישה ילדים היא הפכה ביום אחד מאשה שיש לה הכל, לחסרה כל. ביום השואה בשנת 1995, חזרה מירה לביתה ביהודה ומצאה אותו נעול ובפתח עומדים אנשי ההוצואה לפועל. כל תכולת הבית פונתה, לרבות בגדים, חפצים אישיים שלה ושל הילדים. מירה נאלצה לעבור לגור בבית מלון בעיר יהוד עם ילדיה למספר ימים, ולאחר מכן חברים עזור לה לשכור דירה. היו מצבים שלא היה לה אוכל וגם שלא היה מה לעקל והיא המשיכה לקבל צווים. החוויה הפכה לבריחה משפחתית וכל אחד מבני המשפחה התחזק בדרכו מהשבר הנורא. 

שירת חייה

בשנים שלאחר מכן, עבדה בדיוטי פרי בנתב"ג, באתר ההנצחה של חיל הקשר ביהוד וכמזכירה במתנ"ס העירוני. למרות שגידלה את ילדיה למופת וסיפקה את כל מבוקשם ואף מעבר לכך, אלה היו שנות עוני מבחינתה. באותן השנים שני ילדיה הגדולים שירתו בצבא והיתר למדו בבית ספר, בלי אבא, עם המון פחדים, נושים שמתדפקים על דלתם ובמתח נוראי. בתחילת המילניום החליטה לעזוב את יהוד ושכרה דירה בתל-אביב, העיר שכל כך אהבה, עם שני ילדיה הצעירים. בתקופה הזו שימשה כמפיקת אירועים בחברת קייטרינג למוסדות ולאנשים פרטיים. 

באותם הימים, ראה אור ספר השירים שכתבה גומר בפה דרך הוראת קבע  (הוצאת גוונים) שנחתם בשם אשת הנחתום, תפקיד אותו מילאה במשך 20 שנה. השם לספר הגיע מכל התחושות הקשות שצצו בה בעקבות המצב אליו נקלעה; ההשפלה, התלות, הצורך להתלבט כל יום על מה מוותרים. התחושה הכללית הייתה שהראש שלה הוא אצל מנהל הבנק ולא היתה. מירה: "הוא מצדו, יכול לגמור לי בפה דרך הוראות קבע לחשמל, טלפון, ארנונה; ושלא תבינו אותי לא נכון, לא היו רמיזות או משהו בכיוון הטרדה מינית...אני מקדישה את הספר לכל אלו שנעזבו, נבגדו, ולכל הפחדנים שהשאירו חובות וילדים ונעלמו".

במשך כשבע שנים, התנדבה מירה אצל נשים עיוורות וסייעה להן במטלות היומיומיות. הזמן שבילתה במחיצתן הפך חלק מהן אף לחברות קרובות. "באתי לנחם ויצאתי מנוחמת", היא סיפרה בהתרגשות. "פתאום היה לי צורך עצום לתת, אחרי שראיתי כמה אנשים טובים התגייסו לעזור לי. הבנתי עד כמה אני עיוורת, והנשים האלה הן אלה שרואות מבין שתינו. יש להן גישה בריאה לחיים, עם המון אופטימיות".

משוגעת יותר מהילדים

לפני מספר שנים פגשה את בן זוגה אהר'לה, איתו עברה לגור בדירה במרכז תל-אביב. את השנים האחרונות לחייה בילתה באושר רב; בכל בוקר יצאה לרוץ על חוף הים בתל-אביב, נפגשה על בסיס שבועי עם חמשת ילדיה שגרים כולם עד היום בשכנות לדירתה, ואף הפכה לסבתא לנכדתה מאיה (2009) ונכדה יואב (2013) בתם ובנם של ניצן ואשתו נועה, ונכדה שחר (2010), בנם של מיכל ובן זוגה דייגו. לאחר מותה הפכה לסבתא בפעם השלישית לעמרי (2012), בנו של יניב. למרות זאת, היא מעולם לא הרגישה בת גילה; הדיבור, סגנון החיים, הבגדים שלה ללא ממש הסגירו את גילה. "אומרים לי שזה הבית היחיד שאנשים מכירים שבו האמא משוגעת יותר מהילדים", תמיד הייתה אומרת. "היום אין לי מה למכור. נגמרו הסקופים והדרמות. אין לי צורך להביא קבלות, כי הבאתי את הדבר הכי גדול לעצמי. מקום מלא באור ובשמחה".

ביום 21 בחודש אוגוסט, 2011, כ"א באב, תשע"א, יצאה מירה לריצת בוקר בטיילת בתל-אביב. בסמוך למגדל האופרה, התמוטטה עקב דום לב ומותה נקבע במקום. יהי זכרה ברוך.